תנ"ך על הפרק - בראשית ה - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית ה

5 / 929
היום

הפרק

ספר תולדות אדם

זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם׃וַֽיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת׃וַיִּֽהְי֣וּ יְמֵי־אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שֵׁ֔ת שְׁמֹנֶ֥ה מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּֽהְי֞וּ כָּל־יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר־חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִי־שֵׁ֕ת חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אֱנֽוֹשׁ׃וַֽיְחִי־שֵׁ֗ת אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־אֱנ֔וֹשׁ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־שֵׁ֔ת שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִ֥י אֱנ֖וֹשׁ תִּשְׁעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־קֵינָֽן׃וַֽיְחִ֣י אֱנ֗וֹשׁ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־קֵינָ֔ן חֲמֵ֤שׁ עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י אֱנ֔וֹשׁ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִ֥י קֵינָ֖ן שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מַֽהֲלַלְאֵֽל׃וַיְחִ֣י קֵינָ֗ן אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מַֽהֲלַלְאֵ֔ל אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י קֵינָ֔ן עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וְשִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־יָֽרֶד׃וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֗ל אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־יֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י מַהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִי־יֶ֕רֶד שְׁתַּ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־חֲנֽוֹךְ׃וַֽיְחִי־יֶ֗רֶד אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־חֲנ֔וֹךְ שְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־יֶ֔רֶד שְׁתַּ֤יִם וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִ֣י חֲנ֔וֹךְ חָמֵ֥שׁ וְשִׁשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מְתוּשָֽׁלַח׃וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מְתוּשֶׁ֔לַח שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיְהִ֖י כָּל־יְמֵ֣י חֲנ֑וֹךְ חָמֵ֤שׁ וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים׃וַיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח שֶׁ֧בַע וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־לָֽמֶךְ׃וַֽיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֗לַח אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־לֶ֔מֶךְ שְׁתַּ֤יִם וּשְׁמוֹנִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַיִּהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח תֵּ֤שַׁע וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְחִי־לֶ֕מֶךְ שְׁתַּ֧יִם וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד בֵּֽן׃וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֠ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ יְהוָֽה׃וַֽיְחִי־לֶ֗מֶךְ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־נֹ֔חַ חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃וַֽיְהִי֙ כָּל־יְמֵי־לֶ֔מֶךְ שֶׁ֤בַע וְשִׁבְעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃וַֽיְהִי־נֹ֕חַ בֶּן־חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֣וֹלֶד נֹ֔חַ אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
זה ספר וגו'. אמר ריש לקיש, וכי ספר היה לו לאדם הראשון, אלא מלמד שהראה לו הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו אוע' באדר"נ פ' ל"א הובא בענין זה הפסוק דתהלים גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו. ונראה דהוצרכו לאותו הפסוק משום דאי רק מפסוק שלפנינו זה ספר, הי' אפשר לומר דרק לספירת דברים בעלמא הוא דאתא וכמ"ש כה"ג בגיטין כ' ב' יעו"ש.
וע' באגדה דב"מ פ"ה ב' שאמר אחד מן החכמים לדידי חזי לי ספרא דאדה"ר וכתוב בי' וכו', וכפי הנראה נסמך מאמר זה על אגדה זו שלפנינו אשר כנראה היתה מקובלת לחז"ל ונשתמשו בה ע"ד הציור. .
(ע"ז ה' א') זה ספר וגו'. תניא, רבי עקיבא אומר, ואהבת לרעך כמוך (פ' קדושים) כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר, זה ספר תולדות אדם – כלל גדול מזה בר"ע רומז למ"ש באגדה דשבת ל"א א' בההוא עובד אלילים שבא לפני הלל שילמדנו כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, אמר לו, מה דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה ואידך פירושא היא וכו', והכונה דכמו שעליך שנוא זה שיעבור על דבריך כך לא תעבור אתה על מצות ה' שבאת ללמוד תורתו, וזה הוא יסוד התורה, ואידך פירושא דמילתא לדעת איזה דבר שנוא לפני הקב"ה זיל גמור, וזו היא כונת ר"ע כאן ע"ד הדרש וצחות הלשון. ומה שנראה לו להסמיך זה הדרש על זה הלשון הוא משום דבפשיטות קשה הענין לצוות על אדם שיאהב את חבירו כמו שאוהב את עצמו, מפני שזה דבר הנמנע מצד הטבע, וגם ר"ע בעצמו ס"ל (ב"מ ס"ב א ) חייך קודמין לחיי חברך, ולכן דריש שאהבה זו פירושה העדר השנאה והיינו שלא יעשה כנגד רצונו, ואם לאדם כן, מכש"כ להקב"ה.
ובן עזאי מוסיף, דמדברי ר"ע שמעינן רק מה דעלך סני לחברך לא תעביד, וא"כ משמע דמי שאינו חושש לכבוד עצמו אינו דרוש לחוש גם על כבוד אחרים, על זה אומר, זה ספר תולדות אדם בדמות אלהים עשה אותו, הנה אין ראוי לאדם להקל בכבוד זולתו לא רק משום דעלך סני אלא גם משום שנברא בדמות אלהים ואם מיקל בכבודו הוי כמיקל בדמות היוצר. ובמק"א הארכנו עוד בענין זה. .
(ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד) זכר ונקבה בראם. רבי אבהו רמי, כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, הא כיצד גדהלשון זכר ונקבה בראם משמע דמתחלת ברייתם תרי הוו. , בתחלה עלה במחשבה לברוא שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד דבעירובין י"ח ב' הובא בענין זה הפסוק כי בצלם אלהים עשה את האדם (א' כ"ז), ובכתובות ח' א' הובא הפ' ויברא אלהים את האדם בצלמו (שם) ואין נ"מ בציוני המקראות, וע' מש"כ לעיל בפסוק הנזכר. .
(ברכות ס"א א') זכר ונקבה בראם. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אתת וכתבו לו זכר ונקבה בראו הדבראם משמע שני גופין ברא כל אחד זכר ונקבה, וע' בירושלמי מגילה פ"א ה"ט ובפי' קרבן עדה, ודבריו צ"ע. ובדבר תכונת זה המלך תלמי וכונתו בהעתקת התורה בארנו בר"פ בראשית, יעו"ש. .
(מגילה ט' א') זכר ונקבה בראם. תני, בית הלל אוסרים, לא יבטל אדם מפו"ר אלא אם כן יש לו בנים זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם וודעת בית שמאי דבעינן שר זכרים דילפינן ממשה דהיו לו שני בנים זכרים, אליעזר וגרשום, ופירש מן האשה, ומפשטות לשון הגמרא משמע דב"ה ס"ל זכר ונקבה דוקא אבל לא שני זכרים וכדמשמע מלשונם ילפי מברייתו של עולם, והיינו משום דמהם תוצאות לתולדות בני אדם, אבל בירושלמי כאן פ"ה ה"ו מבואר דב"ה מקילין דסגי בזכר ונקבה, משמע דכש"כ שדי בשני זכרים. ומה שראה הירושלמי לפרש כן הוא משום דאל"ה הלא הוו ב"ש מקילין, וא"כ הלא הו"ל למתני פלוגתתם זאת במס' עדיות בין קולי ב"ש וחומרי ב"ה. ונראה דזו היא כונת רש"י כאן שכתב בדברי ב"ש שני זכרים, אבל לא זכר ונקבה, עכ"ל, והוא כירושלמי, ומה שתפס לפרש כירושלמי צ"ל משום דבבבלי אין הענין מבורר וסמכינן אירושלמי. ואמנם לדינא כתבו הפוסקים כפי המשמעות מבבלי בדברי ב"ה, וע' באה"ע סי' א' ס"ה וצ"ע. .
(יבמות ס"א ב') ויקרא את שמם אדם. א"ר אלעזר, כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם זוגירסא אחרת כל יהודי, והנוסחא שלפנינו נראה עיקר, יען דהענין שייך למין האנושי בכלל. .
(שם ס"ג א') ויולד בדמותו כצלמו. א"ר ירמיה בן אלעזר, כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנדוי הוליד רוחין ושדין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד חהרמב"ם במורה פ"ז מראשון ביאר ענין אגדה זו דהכונה שהוליד רוחין ושדין ולילין היינו רק גופים הדומים לאנשים אבל בלא הדעת השלמה וכמו הקופים, והוכיח שם, דהלשון צלם ודמות כולל גם שלמות הדעת הראויה לבן אדם, יעו"ש. ונ"ל ראי' לדבריו ממ"ש בסנהדרין ק"ט א' בענין אנשי דור הפלגה שנחלקו לשלש כתות וכו', זו שאמרה נעלה וכו' נעשו קופין ורוחין ושדין ולילין, הרי דכל הני ענין אחד הוא עם קופים. וענין הנדוי הוא משך הזמן שגער בו הקב"ה מחטא אכילתו מעץ הדעת עד שנתפייס לו. וטעם הדיוק בדרשא זו נראה מדלא כתיב ויולד את שת בדמותו כצלמו, דהא מקריאת השם כבר סיפר בפרשה הקודמת, עיין בזה. .
(עירובין י"ח ב') ויולד בדמותו כצלמו. מלמד שנולד שת מהול טואדה"ר נולד מהול כמבואר לעיל א' כ"ז [אדר"נ פ"ב] זה ינחמנו. תניא, צדיק בא לעולם טובה באה לעולם, שנאמר זה ינחמני ממעשנו ומעצבון ידינו ימבואר במדרש רבה ובפירש"י ענין העצבון מן האדמה, שעד נח היתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים וכשנולד נח נחה הארץ. ומה שמדייק רש"י להכריח פירושו בזה ינחמנו דאל"כ הו"ל לקרא אותו מנחם [אז נחם], אפשר לומר דאמנם כן הוא שכונת הקריאה היתה לשם מנחם או נחם, אך מצינו בשמות שהברתם מתקצרת, כמו ותקרא את שמו ראובן כי ראה ה' בעניי, וכ"כ רש"י ביומא י' א דבשמות הוי גם אות אחת שורש בתיבה, וכן מצינו בקדושין נ"ו ב' דרשו הפ' דפ' תצא פן תקדש – פן תוקד אש, הרי דדריש באות שי"ן לבדו שם אש, ועוד כהנה. .
(סנהדרין קי"ג ב') את שם וגו'. תניא, שם קטן שבכולם היה אלא דרך חכמתם חשיב להו. תדע, דכתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת, כמה שם גדול מחם שנה וחם גדול מיפת שנה, נמצא שם גדול מיפת שתי שנים וכתיב (פ' נח) ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ וכתיב (שם) ואלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול, וכי בן מאת שנה והלא בר מאה ותרתין שנין הוי אלא דרך חכמתם חשיב להו יאוכן מבואר דשם הי' קטן מיפת לקמן בפ' נח (י' כ"א) ולשם יולד גם הוא אחי יפת הגדול, ומה שלא יליף מאותו הפסוק עיין מש"כ שם. וענין החכמה יתרה שהיתה בשם הוא ע"פ המבואר במדרשים שנולד מהול ושייחד הקב"ה את שמו עליו דכתיב ר"פ תולדות ויאמר ה' לה ודרשינן ע"י שם, ושאברהם עתיד לצאת ממנו ושימש בכהונה גדולה כדכתיב בי' והוא כהן לאל עליון וביהמ"ק נבנה בתחומו כדכתיב וישכן באהלי שם, והחזיק ישיבות והרביץ תורה לדעת את דרכי ה' ומצותיו [ע' רמב"ם פ"ד מעבודת כוכבים]. וקצת צ"ע דמאידך גיסא יש ראי' לכאורה דשם הי' גדול בשנים מיפת, והוא לפי מה דאיתא בכ"מ שהי' כהן וכמש"כ בפ' לך והוא כהן וגו', ואיתא בזבחים קי"ב ב' עד שלא הוקם המשכן היתה העבודה של כהנים בבכורים, וא"כ הלא הי' בכור, ואולי מפני רוב מעלותיו שהיו בו כמש"כ הכריע את יחס הבכורה של אחיו ושמש הוא בכהונה, וצ"ע. –
ויש להעיר מה שהקדים חם ליפת, דאם דרך חכמתם חשיב להו הלא הי' חם גרוע מכולם כמבואר ס"פ נח, ואולי הקדים רק את שם לכולם מפני חכמתו המופלגה כמש"כ, משא"כ ערך חכמתו של יפת לגבי חם לא היתה די עד שתכריע מעלת הבכורה של חם. .
(שם ס"ט כ')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך